מתחילים ללמוד במדינה חדשה

הילדים התחילו בית ספר..

אין לתאר עד כמה התרגשתי וחששתי. בדרך כלל אני אמא קולית. שנים הייתי חלק ממערכת החינוך ולכן תמיד הרגשתי ביטחון כשילדי צעדו בשערי בית הספר. תמיד ידעתי מה מצפה להם ומה מצופה מהם וזה נתן לי תחושת ביטחון.

הפעם הרגשתי שאני שולחת את ילדי אל הלא נודע...

שפה חדשה, תרבות אחרת, סגנון לימוד ועוד הרבה דברים שאפילו אני לא יודעת שאני לא יודעת...

בבת אחת מאמא עם בטחון הפכתי להיות אמא, עולה חדשה שלא דוברת את השפה.

אומנם בבית הספר היהודי חלק מהצוות דובר עברית אך עדיין אני צריכה ללמוד את התרבות ומצאתי את עצמי במצבים מאוד לא מוכרים...

התכוננו לקראת בית ספר ואני באופן אינטואיטיבי הכנתי כריך עם נקניק וצרפתי אצבע גבינה... הלכתי לישון ושניה לפני שנרדמתי קפצתי בבהלה, בשר עם חלב!!!! איזה אמא??? כבר ביום הראשון ידברו על הכופרים? איזה מזל ששמתי לב...

באותו ערב כתבה לי חברה שכדאי לשלוח עם רון פתקים שיעזרו לו בתקשורת, "אני צריך לשירותים" "אני רעב/צמא" זה היה רעיון מעולה.

כל השבוע התארגנו ליום המיוחד. קנינו ציוד ותלבושת שלילדים ישראלים היא ממש הזויה. מכנסיים מחויטות חולצת פולו לבנה וסוודר עם v.

רון הצהיר שהוא לא מוכן ללבוש בגדים כל כך לא נוחים אך בסוף התפשר על החולצה והסוודר ואני הרפתי...

לשמחתה של מאיה (15) בגילה היא כבר משוחררת מתלבושת.

פתאום הילדים נראו אירופאים וכל כך שונים מאיך שאני רגילה לראות אותם.

בית הספר מתחיל ב 8.30 אבל פה במדריד הזריחה ב 8 בבוקר

קמנו ב-7 בחושך מוחלט, הערתי את הילדים ויצאנו לבית הספר. אף פעם לא ראינו את העיר בשעה מוקדמת כל כך והופתענו מעומס המכוניות וההורים שמלווים את ילדיהם לבית הספר בשעה מוקדמת וחשוכה. בדרך מאיה אמרה לי "איזה כיף פה לא צריך לקום מוקדם לראות זריחה" ולפתע הרגע נראה לי קסום ומיוחד... ילדים והורים צועדים לבית הספר בזריחה.

בלב כבד ליוויתי את הילדים האירופאים שכל כך לא נראים כמו הילדים הרגילים שלי, נישקתי וחיבקתי אותם כשגוש כבד מתיישב לי באזור הבטן, הבטתי בהם נכנסים לכיתות ומלווים על ידי צוות שמדבר ספרדית וקיוויתי לטוב.

פתאום נותרתי בשער בלי ילדים. בלי ילדים?!? לא הייתי לבד כבר כמה חודשים ועכשיו פתאום ברגע אני לבד...

התיישבתי עם חברה לקפה והקשבתי להצעתה ללכת לטייל בקניון כדי שיעבור לי הזמן ולא אספור את הדקות לבד בבית..

אז הלכתי לקניון וספרתי רבעי שעות וקניתי להם פיג'מות כדי שיחזרו הביתה מהיום הארוך והמתיש (16.30) ושיוכלו לנוח ולהרגיש בבית.

מעולם הילדים שלי לא חזרו בשעות כאלו הביתה, מהרגע שהלכו לבית הספר תמיד נפגשנו בבית לצהריים ולפתע יש להם ימים ארוכים של למידה ולי הרבה שעות בלעדיהם...

כבר ב 15.30 הייתי ליד הדלת מוכנה לאסוף אותם, חיכיתי שאוכל לראות את העיניים, לחבק, ולשאול לשלומם.

מרחוק ראיתי את מאיה מגיעה עם חברות ומשפת הגוף היה ניתן לראות שהיה לה טוב, נשמתי לרווחה. גם אלה באה עם חברה שהכרנו כבר בסופשבוע ורק רון רץ אלי חיבק אותי חזק וששאלתי איך היה אמר שלא הבין כלום...

הלב נמחץ, פעם ראשונה כיתה א' וזו חוויה כל כך עוצמתית. הוא אמר שכל הזמן צייר ושלא היו ילדים שדברו עברית והוא היה רק עם המורה שמלווה אותו... הרגשתי שהוא מאוכזב למרות שהוא תמיד עם מזג טוב. בחושים האמהיים שלי הבנתי שהוא במצוקה.

מה עושים? איך עוזרים? אפילו טלפון או מייל של המחנכת אין לי והיא גם לא דוברת עברית/אנגלית...

מדהים איך אני מרגישה שהלביאה לפעמים פשוט יוצאת ממני, בערב כתבתי מכתב באנגלית ושמתי לרון בתיק, בבוקר למרות הקורונה והאיסור של כניסת הורים הייתי חייבת לדבר עם מישהו. שוחחתי עם סגן המנהל ומנהלת היסודי והם היו מאוד אמפתיים וקשובים וזה עשה לי הרגשה טובה שלמרות הכל והקושי ההסתגלותי גם שלי עדיין אני מצליחה לשמור על ילדי...

והנה הסתיים היום השני, אלה חזרה מאושרת, מאיה נשארה בבית הספר לשחק כדורעף ורון אמר שהיה יותר טוב מאתמול ואני אופטימית שיהיה טוב וילדי חזקים והם יתמודדו ושאנחנו נותנים להם מתנה לחיים. מקווה שימשיך וישתפר כל יום קצת יותר🙏