סיכום שנה במדריד

שנה מאז שיצאנו מהארץ לטיול והחלטנו לא לחזור…

שנה מטלטלת ומעוררת.

ועכשיו שאנו אחרי, אני רוצה להודות לקורונה שפקחה את עיני ואפשרה לי לראות דברים אחרת…

היא חידדה את זמניות החיים, חופש הבחירה, העצמאות, האמונה בכוחות נפש האדם-להתמודד, להסתגל, לבנות וליצור.

ובעיקר איפשרה לי לראות את עצמי.

לכל מקום אתה לוקח את עצמך. ובראתי לי עולם בארץ זרה, בלי שפה ובלי משפחה מסביבי וטוב לי. פגשתי אנשים שהפכו למשפחה מבחירה והם נותנים לי רוח גבית, חום ואהבה.

גיליתי שאפשר לחיות עם הרבה פחות לחץ מכל סוג.

שהרוגע מאפשר לי להקשיב ולהיות מחוברת לצרכים שלי, של ילדי של בן זוגי…

כל כך פשוט שזה בלתי נתפס.

לא תמיד הכל קל, אבל יש זמן לקשב והתבוננות.

הקושי העיקרי נמצא אצל הילדים ומכיוון שיש לי בנות מתבגרות הכל יותר מסובך. ככל שעובר הזמן אני מבינה את ההבדל בין לעבור עם ילדים קטנים לגדולים ולמרות הקושי אני חושבת שזה מעבר נפלא. היחשפות לתרבות אחרת, לשפות ולהבחין בהבדל בין לדעת לדבר שפה זרה לבין ללמוד בשפה זרה אקדמית. משהו לא הייתי מודעת אליו ללא המעבר ועתה אני מבינה עד כמה זה מעשיר את החיים.

יש אתגרים רבים יום יומיים בלא לדעת את השפה והתרבות המקומית כמו לשלם דו"ח, ללמוד עוד מילה שלא הכרתי, להיות מופתעת כל יום מחדש שיש דברים שמתנהלים אחרת. זה מפתיע מקשה ומרגש בו זמנית… מתי בפעם האחרונה למדתי כל יום משהו חדש???

והמסקנה הכי חשובה שלי זה שפשוט מסתדרים, אולי זה לא מושלם אבל מתגמשים ומוצאים פתרונות.

אני לא גרה בבית גדול כמו בארץ אבל אני מרגישה חופש ומבלה כמו שלא ביליתי שנים רבות…

יש לי סופי שבוע ארוכים עם המשפחה אני יוצאת לבתי קפה ומסעדות ולא חוששת מהצפיפות או מהחשבון בסוף הארוחה. (בארץ עם 4 ילדים לא הייתי מרשה לעצמי)

אנחנו לוקחים את האוטו ופשוט מטיילים… 3 שעות לולנסיה, 5 שעות לברצלונה, 5 שעות לפורטוגל, 6 שעות לצרפת…

לוקחים טיסה ב 100 יורו ללונדון פריז או לאן שנחפוץ…

קלילות החיים וההנאה מהחופש מחלחלת לכל חלק בי ולמשפחתי וזה שווה הכל.

הילדים הם הדאגה העיקרית בכל מעבר. זו פעם ראשונה בחיים שכולנו, אנחנו והילדים צריכים לבנות חיים יחד. לא הכרנו אף אחד כשהגענו וכולנו היינו צריכים להתחבר. הרגשתי שהם מסתכלים עלי בלמידה כיצד ליצור קשר, איך להתחבר, איך מתמודדים עם השפה ועם הקשיים העומדים בדרכנו. ילדים קטנים זה הרבה יותר קל אבל בגלל שבמתבגרות עסקינן נאלצנו למצוא לכל אחת את הנוסחה המתאימה לה. זה דורש הרבה אומץ ולא לפחד להתנסות.

למזלי זכיתי בבנות פתוחות שיחד אנחנו מוצאים את הדרך. אני סומכת עליהן ומוכנה ללכת אחריהן בכל דרך כדי שיהיה להן טוב כל עוד יש תוכנית.

תוכנית? מה זה אומר תוכנית?

הגדולה שלי הייתה בת 16 שהגענו והיא החליטה שהכי טוב יהיה לה בארץ. על אף הכאב המייסר החלטנו ללוות אותה בכל החלטה למרות הקשיים והחששות שלנו.

בשנה הראשונה היא נשארה אצל סבתא לסיים כיתה יא' ועשינו תוכנית ביקורים שלנו ושלה.

השנה היא איתנו ומשלימה בגרויות באקסטרני ושנה הבאה תלך למכינה קדם צבאית שאחריה היא עתידה להתגייס לצהל.

השניה שהגיעה בגיל 14 התחילה בבית ספר היהודי בכיתה ט' ולאחר שהבנו שהבגרות בספרדית לא תהיה רלוונטית עבורה עברנו לביס בינלאומי ספרדי דו לשוני "בריינס" שהיה קשוח מבחינה לימודית וחברתית ולא היה לה טוב.

למדנו שבית ספר יכול להיות בינלאומי ספרדי והזרים שהם מתכוונים אליהן יכולים להיות מדרום אמריקה ודוברי ספרדית מבית. כשאמרו לי זרים תמיד חשבתי שאלה אנשים שמגיעים מבחוץ ולא דוברים את השפה המקומית.

אז למרות שזה אמצע שהשנה החלטנו לעבור לבית ספר בריטי הייסטינגס שהוא באנגלית בלבד.

אפשר לתהות על המעבר של 3 בתי ספר בשנה וחצי אבל אני מסתכלת על זה בהערצה. אני מעריכה את המאבק וההתנסות עד שתמצא את מקומה.

השלישית בת 13 ביהודי וגם לה יש התמודדויות לא קלות והקטן בן 8 בנתיים בגיל הזה הכל דבש.

אחד הדברים שמאוד הפתיעו אותי בהתמודדות היה איך אני שומרת על המסורת והשפה. לא מתוך יהדות אלה מתוך בחירה של תשתית משפחתית משותפת.

האם יתכן שחלק מילדי לא ידעו את משמעות החגים? לא יכתבו ויקראו עברית? לא ידעו את אותם שירים ישראלים שאנחנו גדלנו עליהם? בארץ זה ברור מאליו, לא צריך להתאמץ…

פתאום הבנתי עד כמה זה חשוב לי במיוחד למשפחה שלנו שהיא רב גילאית.

כשהגעתי ניסיתי ללכת למסגרות הקיימות של הקהילה היהודית וגילית עד כמה זה רחוק ממני… השירים אינם אותם שירים, והחגיגה אינה אותה חגיגה…

העקרונות היהודיים ישנם אבל משהו בפתיחות בסגנון כל כך רחוק ממה שאני מכירה…

כשאני שומעת את שירי יום הזיכרון אני בוכה ופה השירים כל כך אחרים…

שירי פסח אני יודעת את המילים והמנגינה בע"פ ופה המילים אותם מילים אבל לא אותה מנגינה…

ואיפה האופניים ביום כיפור ונטיעות בטו בשבט??

הרגשתי עצב, התנתקות מהמוכר…

האם עלי לוותר ולהתאים את עצמי? כל מי שמכיר אותי יודע שאני אשת חינוך, אדם של ערכים ועשייה אז לא ויתרתי מכיוון שראיתי את החשיבות של קהילה ישראלית התחלתי ליצור אותה ולשמר את כל מה שטוב בישראליות שלנו מתוך בחירה.

אז איך אני מסכמת את המעבר אחרי שנה?

נפלא, מורכב, ממציאים את עצמנו מחדש, מגלים כוחות משפחתיים ואישיים אבל בעיקר אני סקרנית, מה עוד יתגלה לי בעתיד.